<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' נשיאות כפים פ"א</h1>
<h2>דף לט.</h2>
לא מצינו טעם חלוק אצבעות למה. ואיכא במדרש [שה"ש רבה ב' כ"א], מציץ מן החרכים, מבין קשרי אצבעות כהנים. ואני שמעתי מלשון דוכן, דו כאן, כמו [קידושין ז' ע"א] טב למיתב טן דו, כלומר, שנים אצבעות לכאן. ורב עמרם פירש, שבפסוק ראשון מניחין אצבע בצד גודל, בפסוק שני מניחין האמצעית הסמוכה לאמה, לשלישית מניחין קמיצה סמוכה לזרת. ופסק רב עמרם, שיכול החזן לסייע לכהן שלא יטעה. כיצד הדוכן, כשיגיע החזן לרצה יעמדו כהנים פניהם למול ההיכל ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם, הגיע החזן לסוף מודים יחזרו פניהם דרך ימין מול העם ופושטין אצבעותם ומתחילין יברכך עד סוף ג' פסוקים ועונין כל העם אחר כל פסוק אמן. וחזן מקרא כל מלה ומלה. ויתחיל החזן שים שלום ויחזירו הכהנים פניהם דרך ימין, מול ההיכל, וכופפין אצבעותם ואומרים עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו בתורתך השקיפה וגו'. ולא יוסיפו ברכות בין בלחש ובקול רם יותר משלושה פסוקים אלו. ואומ' בקול רם ובעמידה ונשיאות כפים ובלשון הקדש. ובמקדש (ו)בשם המפורש. בשעה שעולין לדוכן אומרים ברוך אתה יי מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. וכשגמר החזן ברכתו, בשעה שעוקר רגליו לדוכן אומר, יהי רצון לפניך יי אלהי שתהא הברכה הזאת שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם.
<h2>דף לט:</h2>
הכהנים ממתינין דבור המקרא ואמן הצבור ואף אמן מהודאה וצבור ממתינין ברכת כהנים לענות אמן. ואין המקרא עונה אמן מפני שיתבלבל. תקן עזרא, שיעלו יחפים. ויביטו בארץ ולא בצבור והצבור לא יביטו בפני הכהנים. היו שנים כהנים, המקרא אומר בתחלה כהנים, אבל לא יקרא לאחד, דכתיב, אמור להם. ונהגו להקרות ולקרות כהנים אף ליחיד, אף על פי דכתיב, להם, פירוש שנים חייבין לעלות ולא אחד. ואומר יברכך יי והמקרא יהיה ישראל, שנאמר, אמור להם. לא יחזירו הכהנים פניהם מן הצבור עד שים שלום ולא יכפו אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם מן הצבור.
בשחרית ומוסף ומנחת תענית שאין בו נעילה, כהנים נושאין כפיהן, אבל מנחת כל יום משום שכרות לא ישאו כפיהם, ואפילו של תענית שיש בו נעילה לא נושאין כפיהם גזירה משום כל יום. בשם רש"י כתב הר"ם מקוצי דהאידנא דליכא שכרות ביום כפור ואיכה רחמי, פרשי ידיהו ולא מחלפי בשאר מנחות. כהן שעבר ועלה לדוכן ביום כפור הואיל וידוע שאין שכרות לא ירד מפני חשד דפסול.
